אני אמנם רק 6 שנים מורה, אבל יצא לי להפיק לא מעט לקחים וללמוד לא מעט דברים.
עדיין כמובן, הדרך עוד ארוכה….
אבל דבר אחד אני בטוחה בו: חשוב להכיר את התלמידים שלך ולהראות להם את זה.
אני חושבת שכל מורה בראשית דרכו לא פעם תוהה עם עצמו… מה אני יכול לעשות כדי שהתלמידים יקשיבו לי…? שיהיו מהופנטים אליי… שיהיו פחות בעיות משמעת במהלך שיעור?
התשובה נעוצה בהיכרות שלכם עם התלמידים.
וזה לא מספיק רק להכיר… צריך להראות להם שאתם מכירים אותם היטב ושאתם מבחינים בהם…
איך עושים את זה?
כולנו יודעים כמה מורים אוהבים את המונולוגים שלהם בשיעור…. מברברים בלי סוף… 🙂
אני מודה… גם אני כזו…
אבל כדי לשמור על העירנות של תלמידיי אני מכניסה הרבה דוגמאות מהחיים שלהם… או מסיפורים שהם עצמם סיפרו לי או מהתבוננות שלי בהם במהלך שיעורים, הפסקות ופעילויות. אני יכולה להכניס שמות של האחים או ההורים שלהם למונולוג שלי…. אני יכולה להכניס גם משהו שהם סיפרו לי שהם עשו אתמול או משהו שההורים שלהם סיפרו לי….
אני אפילו שמה לב מה הם מביאים לארוחת הבוקר שלהם! אני רואה בדיוק עם מי הם משחקים בהפסקה! אני רואה מי נדחף כשמחלקים הפתעות ומי עומד בצד… מהוסס וחסר בטחון. אני מדברת על כך בגלוי עם התלמידים שלי. ובכלל- איני מתעלמת… בעיקר לא מקשיים. אני דוגלת בכך שעל קשיים צריך לדבר. כמובן, באופן אישי ובפרטיות ולצד העצמה של החוזקות.
כשילד או מבוגר מוכנים לומר שקשה להם (חברתית, לימודית, רגשית, התנהגותית) נפתח סכר…
וכשהסכר הזה נפתח יש תחושה של הקלה עצומה. אז אפשר להתחיל באמת ללמוד… מהחיים….
אז סוף השנה זו הזדמנות טובה להראות לילדים שלי כמה אני מכירה אותם ולתת להם מדליות שלדעתי מתאימות להם. כמובן שיש עוד מדליות שיכולות להתאים, אך בחרתי להתמקד באחת.
אפשר גם לאחר חלוקת המדליות, לשבת עם הילדים במעגל ולשאול אותם: המדליה שעל צווארך, למי אתה חושב שעוד אפשר להעניק אותה?"
זה יכול להיות משחק מעצים לקראת סוף שנה. כמובן הפעילו שיקול דעת ועשו זאת בתבונה עם הילדים. הסבירו להם מה הכוונה בכל מדליה והביאו דוגמאות ממעשיהם שמחזקים את הסיבה שבגללה הם קיבלו דווקא את המדליה הזו.
פשוט הדפיסו, ניילנו, חוררו והשחילו חוט ליצירת שרשרת.
כתבו מאחורה את שם הילד/ה שאתם רוצים להעניק לו את המדליה.
אפשר להוריד את המדליות שלי כאן: