נראה שבכיתה ב' השימוש בקללות וההקנטות הולך וגובר. עבור המבוגרים התחושות הנלוות הן קשות. אבל חשוב לזכור שהשימוש בקללות ובהקנטות הוא דבר האופייני לגיל. הילדים ממשיכים לחקור ולבדוק את העולם שלהם. מה אסור ומה מותר. איפה עובר הגבול. התפקיד שלנו הוא לעזור להם בדרך.
לכן מאוד שמחתי כשנתקלתי במקרה בספר "למלא את הדלי" של טום ראת.
הספר מספר על ילד בשם איתי. יום אחד איתי קם בבוקר וגילה שיש לו דלי מעל ראשו. איתי קם בבוקר ויצא לבית הספר. בכל פעם שהקניטו אותו וצחקו עליו נזלה טיפה מתוך הדלי שלו. הדלי שלו הלך והתרוקן. בהמשך הסיפור, היום שלו כבר נראה אחרת. הדלי שלו הלך והתמלא בחזרה. איך? הוא קיבל מחמאות וחיזוקים חיוביים. הוא גם החמיא וחיזק אחרים.
הקראתי לילדים את הסיפור ודרך שאלות מתווכות הגענו למסקנה – הדלי הוא בעצם הרגשות שבלב שלנו!
חשוב לומר שלילדים בכיתה א' היה קשה להגיע למסקנה הזו. לכיתה ב' זה בהחלט התאים והם הגיעו אליה לבד.
שוחחנו בכיתה על דברים ש"מרוקנים" לנו את הדלי ודברים ש"ממלאים" לנו את הדלי. בדיון בכיתה עלתה השאלה: האם רק אחרים אחראים על מילוי או ריקון הדלי שלנו? כמובן שלא… גם אנחנו צריכים לדעת איך למלא לעצמנו את הדלי בכל יום ולהיות מודעים מה מרוקן אותו.
שתפתי את הקטנטנים שלי אילו דברים אני עושה כדי למלא לעצמי את הדלי והם שיתפו אותי.
כל אחד קיבל דף עבודה עם שני דליים.
כל ילד הכין דלי משלו. החומרים פשוטים: כוס חד פעמית מקרטון, מנקה מקטרות, טושים ומדבקות. במהלך השבוע מלאנו אחד לשני את הדלי במחמאות. הקפדנו על כמה כללים: אנחנו מחמיאים לכולם. בכל יום אנחנו עוברים ורואים למי צריך למלא עוד את הדלי. אנו מקפידים לכתוב את המוען והנמען על הפתק.
תודה לקטנטנים שלי שממלאים לי את הדלי בכל יום מחדש!
מאחלת לכם שבכל יום תחזרו הביתה עם דלי מלא 🙂
את הקובץ עם הדליים אפשר להוריד כאן:
רעיון מדהים !!!
אימצתי !!!
המון תודה !!!
רעיון מדהים
אימצתי.
תודה רבה
תודה מיכל 🙂